קשרי חוץ עם ארצות העולם היו נהוגים מאז שחר ההיסטוריה, אולם מאז ועד להיום התהליכים השתנו מאוד. כשמדובר בסחר בין לאומי, מדובר בסחר שמתקיים בכל דרך אפשרית: דרך הים, היבשה והאוויר ויש לו חשיבות כלכלית עצומה- עקב פיתוח מערכות בנק וביטוח משלוחים, בתעשייה ולתעבורה שמעבירה את הסחורה. בנוסף, יש לו משמעות לקשרים דיפלומטיים, תרבותיים ופוליטיים כאחד – ומכאן ישנו גם ערך מוסף לעניין. בעשורים האחרונים, התגברה תפוקת הסחר הכללית בעולם, וגופים בין לאומיים ו"על לאומיים" תורמים להתפתחותו של עידן הגלובליזציה, קשרים בין מדינות (פרטיים, ציבוריים ועוד) חסרי גבולות.
האם סחר בין לאומי יכול להזיק?
באופן עקרוני, עיקר ההתנגדות לעניין הסחר הבין לאומי נובעת מהיבטים שונים (הומאניים, כלכליים, אינטרסנטיים, צבאיים ועוד) מתוך אותם קשרים נקודתיים שמופעלים. דוגמה לכך היא מדינות האיחוד האירופי וגם ארצות הברית, שמתנגדות לסחר בין לאומי בחקלאות משום השאיפה לקיום אוטרקי. ישנה גם מגמה של אנטי גלובליזציה, לדוגמה- מדינות פחות מפותחות שסובלות מ"גניבת מוחות" ונדידה של מקומות עבודה אל המערב.
שיטות התשלום בסחר בין לאומי
היצואן, הינו הספק, והוא משלם ללקוח. עד כה הכול מובן ורגיל, אולם אופן התשלום מורכב יותר. ישנם פערי תרבות ומנטאליות פעמים רבות שעלולים ליצור ניגוד אינטרסים בין יבואן ליצואן – אולם אופני התשלום אמורים לגשר על ניגודים אלו. ישנן שתי דרכים: הראשונה היא "יבוא ישיר", תשלום ישיר בין הספק ללקוח ללא שום אחריות משום שהבנק אינו מעורב בכך, והשניה- "גביה דוקומנטארית" שבהן הבנק תיעד את העסקה וישנם מסמכים לגביה, אשראי ועוד והתחייבות. השיטה השניה יקרה יותר משום העמלות שמשולמות.
ארגון הסחר העולמי
World Trade Organization ׁ(WTO) הוא ארגון בין לאומי שהוא המנהל ומיישם את הסכמי הסחר בין המדינות. הארגון נוסד ב – 1995 והוא מבסס את שירותיו על פי הסכמי פרטיים בין מדינות. ישנם גם הסכמים דו צדדיים, כלומר הסכם לייבוא ולייצוא בין שתי המדינות. כל המעורב בתהליכים אלו, הוא בעל תפקיד בסחר בין לאומי.